בריכת שחיה טבעית היא בעצם אגן מים מלאכותי אקולוגי.

התהליכים המתקיימים בבריכה הטבעית מחקים את פעולתו של הטבע כדי לשמר את איכות המים ללא שימוש בחומרי חיטוי רעילים. יחד עם זאת – בריכה אקולוגית מעשה ידי אדם צריכה בדרך כלל לעמוד באילוצים הכרוכים ב״ביות״ שלה – כמו הצורך לשמור על מפלס מים אחיד וקבוע והרצון לשמור על מים צלולים ואיכותיים באופן רציף במשך כל ימות השנה.

כדי לקיים את אלה, הבריכה הטבעית צריכה לכלול מערכת פיצוי ששומרת על מפלס המים, מערכת הפעלה הידראולית שמניעה את המים, מערכת סינון ששומרת על צלילות המים ומערכת להמרת החנקות שתפקידה למנוע היווצרות אמוניה.

הכלור מגיב לחומרים שונים המופרשים מבני אדם כמו שתן, זיעה, מוצרי קוסמטיקה, ואף מקדם הגנה. כתוצאה מהתהליך הכימי המתרחש בין הכלור לחומרים הללו נוצרות תרכובות המכונות DBP's, שהן למעשה תוצרי לוואי של תהליך החיטוי.

חוקרים עדיין מנסים להבין כיצד הגוף מגיב לחשיפה ל-DBP's, וכאמור, טרם התקבעה הסכמה כללית בעניין. בכמה מחקרים נטען כי חשיפה לאדי התרכובות לאורך זמן מזיקה לריאות ועלולה לפגוע בדרכי הנשימה. בנוסף נמצא כי התרכובות הגבירו את הסיכוי לסרטן בקרב עכברי מעבדה ואף גרמו לנזק לדנ"א של תאי יונקים בניסויי מעבדה.

בשנת 2010, צוות חוקרים מברצלונה ערך שלוש בדיקות כדי לבחון השפעות שונות של חשיפה למים מחוטאים בכלור ולהשפעות תרכובות הלוואי של החיטוי. "חקרנו כימיקלים במים באופן כללי, לא רק בבריכות שחייה", אמר לאתר WebMD ד"ר מאנוליס קוגיבנאס מהמרכז לחקר אפידמיולוגיה סביבתית בברצלונה, לאחר פרסום המחקר.

במחקר הראשון שערך הצוות, נבדקו 49 שחיינים מבוגרים לאחר ששחו 40 דקות בבריכה מקורה שעברה חיטוי בכלור. לאחר השחייה, חיפשו המדענים ביומרקרים (סמנים ביולוגיים להימצאות מחלה) בגופם של השחיינים, שנמצאו בעבר כקשורים לסרטן. "מצאנו עלייה של פי חמישה בהימצאותם של הסימנים הביולוגיים הקשורים לסיכון למחלת הסרטן", אמר ד"ר קוגיבנאס.

עם זאת, הוא מזהיר שלא לקפוץ למסקנות חד משמעיות. "זה לא אומר שאצל כל השחיינים הסיכון לחלות בסרטן יגבר פי חמישה. זה פשוט אומר כי לאחר שחייה של 40 דקות בבריכה עם כלור, כמות הסמן הזה בדם, שמחקרים אחרים מצאו קשר בינו לבין סיכון לתחלואה בסרטן, גוברת", הסביר.

גם ד"ר אנדרו צ'דיין, שחיין לשעבר וכימאי, הסביר בראיון לניו יורק טיימס כי אין ראיות חד משמעיות לנזקים לטווח ארוך של התרכובות שאותרו. עם זאת, הוא מדגיש כי "הדבר המדאיג הוא שרבות מהתרכובות לא נחקרו בכלל". זו הסיבה שלא ידוע מהם הנזקים הפוטנציאליים שלהן. את החומרים הללו ניתן לספוג דרך העור, לבלוע, ומאחר והכימיקלים מתאדים לאוויר, אפשר גם לשאוף אותם.

החוקרים הבהירו כי הם ממליצים לשחיינים להמשיך לשחות, ועל חוקרים להמשיך לחקור את הנושא כדי להמליץ על דרכים להפחתת הסכנות שבשחייה. יחד עם זאת, החוקרים ספגו ביקורת על כשלים בהתנהלותם, בהם העובדה שלא סיפקו פרטים על תחזוקת הבריכה, שכן כמויות הכלור יכולות להשתנות באופן משמעותי והתקנים משתנים בהתאם למדינה ולכמות המתרחצים.

בעיות נשימה אצל ילדים?

היבט נוסף שבחנו חוקרים בחשיפה לכלור הוא השפעות על מערכת הנשימה, בפרט אצל ילדים. גם כאן אין תשובות חד-משמעיות, למרות שנערכו כמה בחינות מעמיקות של הנושא. מחקרים שנערכו בהולנד ובלגיה דיווחו על סיכון גבוה יותר לפתח בעיות במערכת הנשימה בקרב ילדים שנחשפו בתדירות גבוהה לבריכות עם כלור לפני גיל שנתיים, כמו אסתמה, אלרגיות הקשורות למערכת הנשימה וברונכיטיס.

מחקר נוסף קשר בין חשיפה בילדות המוקדמת לבריכות עם כלור לשיעורים גבוהים יותר של אקזמה ודלקות בדרכי הנשימה. יחד עם זאת, מחקרים אחרים שנערכו במדינות כמו גרמניה, איטליה, ספרד ובריטניה לא מצאו קשר בין חשיפה לכלור ולבעיות במערכת הנשימה.

במחקר משנת 2011, שעקב אחר 5,700 ילדים בבריטניה, לא נמצאו עדויות לכך ששחייה תכופה בבריכה המחוטאת בכלור העלתה את הסיכון לאסטמה. חשוב לזכור כי ייתכן שהפער בנתונים נגרם גם בגלל העובדה שהתקן של כמות הכלור בבריכות שונה בכל מדינה.